המוסתערבים

ייתכן שאתם נוטים לחשוב כרגע על יחידת המסתערבים של צה"ל, אותם שנכנסים לכפרים ערביים ומבצעים פעולות בחשאי באמצעות התחזות לבני הכפר. מה להם וליהודי פקיעין, אתם ודאי שואלים. ובכן, החיילים שלנו לקחו את שמם מקהילה קדומה בהרבה של יהודים שחיו בכמה כפרים ערביים ברחבי הגליל. ובהרחבה:

שורש הכינוי "מוסתערבים" הוא, איך לא, המילה "ערבים". כלומר מוסתערבים הם אלו הנדמים כערבים במלבושיהם, באורח חייהם ובשפתם. הכינוי נוצר כדרך אבחנה בין יהודים שקיימו אורח חיים ערבי מדורות ולא גלו מהארץ, לבין אלה שהגיעו אך עתה ארצה ושמורים עמם מנהגים מארצות פזוריהם. כך, למשל, נפוץ השימוש בכינוי עם בואם של מגורשי ספרד ארצה: קהילה נכבדת בגודלה שנבדלה מיושבי הארץ הוותיקים במנהגיה ובתרבותה. אז היהודים שלא גלו נקראו "מוסתערבים", ומגורשי ספרד נקראו "ספרדים" או "לועזיים". המוסתערבים היוו חלק נכבד מתושביה היהודיים של ירושלים וצפת ובתקופות מסוימות אף הנהיגו קהילות אלו. בקרב המתיישבים בכפרי הגליל, המוסתערבים היו רוב מוחלט דרך קבע. עם הכפרים הערביים ששיכנו קהילה מוסתערבת נכבדה נמנים כפר יאסיף, שפרעם ופקיעין.

ברבים מתיאורי נוסעים שפגשו בקהילה היהודית אנו רואים התייחסות להיטמעות האוכלוסייה היהודית בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית. בשנת 1754 ביקר בכפר המיסיונר סטפן שולץ, שמתאר את המפגש הראשון שלו עם יהודי מן הכפר: בתחילה הוא החשיבו כמוסלמי בגלל לבושו.  יחיאל פינס כותב בשנת 1886 כי "שפתם שפת ערבית, מלבושיהם וכל מנהגי חייהם כמנהג הערביים".

מגדיל לתאר תופעה זו הוא אברהם משה לונץ במאמרו אודות פקיעין משנת 1899 והוא כותב כך: "כבר אמרנו כי במלבושיהם ובדרכי חייהם ידמו היהודים והיהודיות שבכפר פקיעין לפלחים גמורים. האיכר היהודי דפקיעין ידמה לפלח הגלילי בכל, בהילוכו, בתנועותיו, בנגינותיו. ומלבד החוטם המיוחד שלו הנראה רק למביט בעין חודרת ברשמי פניו אי אפשר כמעט להבדיל ביניהם. וגם בלכת האיכרה היהודייה העירה יחד עם רעותה הדרוזית או הנוצרייה, ועל ראשה סל גדול של ירקות, יכבד עליך מאד להכיר את אחותך העברייה, אם לא הגידו לך מקודם כי עבריה היא".

נראה שבמשך השנים שרר נתק בין האוכלוסייה המוסתערבת בארץ ישראל ליהדות התפוצות: נתק שהביא לשינויים קלים במנהגים ובהנהגות הדתיות. פרפ' מינה רוזן (אונ' חיפה), במאמרה אודות קהילת המוסתערבים בצפת, מצביעה על שימור מנהגי התפילה אשר היו שונים במקצת מאלה של הקהילה הספרדית בעיר. כדוגמה מביאה רוזן את מנהגם של המוסתערבים להוציא ספר תורה בשני ימי הפורים, בהניחם שכל ערי ישראל היו מוקפות חומה בימי יהושע. הספרדים לא נהגו כך וניסו לכפות דעתם על המוסתערבים, אך לבסוף פסק ר' יוסף קארו כי אין לשנות ממנהג המוסתערבים.