מערת הרשב"י

קיצור תולדותיה
במערת רבי שמעון בר יוחאי, הסתתר התנא עם בנו רבי אלעזר במשך 13 שנה מפני הרומאים. שם, על פי המסורת התגלו סודות חכמת הקבלה. ליד המערה ניצב עץ החרוב העתיק ממנו אכלו.

ובפירוט:

רבי שמעון בר יוחאי, מערת המסתור וכתיבת הזוהר

מדרגות אבן מוליכות אל בין עץ חצי חרוב ענקים הסמוכים לפתח צר ומשחיר של מערה צרה. רחבה קטנה שנבנתה כאן מאפשרת למטייל לעצור ולהתחבר למערה, מקום מסתורו של רבי שמעון בר יוחאי (הרשב"י), ולסיפור היסטורי ואמוני מרגש.

רבי שמעון בר יוחאי, שחי במאה השנייה לספירה, היה אחד מן הַתַנָאִים, חכמי המשנה. הוא למד בישיבה של רבי עקיבא בבני ברק (הנזכרת בהגדה של פסח) והיה מגדולי תלמידיו. שמעון בר יוחאי נמנה עם החכמים שהקימו את המרכז הרוחני באוּשָׁא שבגליל אחרי כישלון מרד בר כוכבא. על פי המסופר בתלמוד הבבלי, היה שמעון בר יוחאי מתנגד חריף לשלטון הרומי בארץ.

בתלמוד הבבלי מסופר כי רדיפות הרומאים אחרי רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר החלו בעקבות מפגש שהתקיים בין רבי שמעון לרבי יהודה ורבי יוסף בבית המדרש. לאחר שסיימו לדבר בדברי קודש, שוחחו בענייני דיומא ורבי יהודה החל משבח את הרומאים על אשר הם עושים ובונים בארץ. מנגד, טען רבי שמעון : "כל מה שתיקנו – לא תיקנו אלא לצורך עצמם; תיקנו שווקים – להושיב בהן זונות, מרחצאות – לעדן בהן עצמן, גשרים – ליטול מהן מכס" (מסכת שבת ל”ג ע”ב.)

דבר השיחה הגיע לאוזני הרומאים ורבי שמעון נידון למיתה. רבי שמעון הסתתר במקומות שונים בגליל, ואליו הצטרף בנו, רבי אלעזר. תחילה התחבאו בבית מדרשו של רבי יהושע בן חנניה שעל פי אחת ההשערות, היה במקום בו שוכן בית הכנסת העתיק בפקיעין. לאחר מכן עברו להסתתר במערה המוסתרת אף כיום על ידי עץ חרוב גדול המעטר את פתחה. הם שהו במערה 13 שנה עד שמת הקיסר אדריאנוס וגזירות השמד בוטלו. שם, במערה, "נעשה להם נס ונבראו עבורם עץ חרובים ומעיין". מדרש מעניין אומר שפעם בשבוע נהפכו להם החרובים לתמרים. זה קרה בשבת.

במשך כל אותן שנים היו שניהם מנותקים מהוויות העולם. כל היום למדו תורה, כשהם יושבים "מכוסים בחול עד צווארם" כדי שבגדיהם לא יתבלו. בלבושם היו משתמשים רק בזמן התפילה.

בספרות חז"ל מתואר שרבי שמעון בר יוחאי, כבקי בנסים ובתורת הנסתר, היה עולה לרקיע ולומד שם סודות ורזים. על פי המסורת, במערה כתב את ספר הזוהר. לפי מסורת אחרת נפטר רבי שמעון בר יוחאי בל"ג בעומר ונקבר במירון. במאה ה- 16 הנהיגו מקובלי צפת "משתה ושמחה" (הילולה) על קברו – מנהג שהשתמר עד ימינו.

מסורות המקום

מסורות רבות נקשרו למקום. בשנים 1764-1765 עורך ר’ שמחה בן ר’ יהושע מזאלאזיץ מסע בארץ וכך הוא כותב: "ובפקיעין יש שם יהודים, נ’ בעלי בתים עובדי שדות וכרמים… ופקיעין מלאה כל טוב, ארץ לא תחסר כל בה, עינות מים יוצאים בבקעה ובהר. ושם אילן החרובין של רשב”י, הוא זקן ואינו עושה פירות, והנכרים נוהגין בו קדושה, ואם נפל ענף אין לוקחין אותו לשום תשמיש…. וסיפר לי ר’ ראובן מסאטנוב, שכל כך הוא גדול, שעל צמרת האילן שהוא ראש האילן, ישב עם כמה אנשים ולמדו זהר בחבורה”.

בשנת תר”ד (1844) כותב ר’ חיים בן דוב הורוויץ בספרו "חבת ירושלים": וכתוב במדרש תלפיות כתב החכם ר’ יעקב פראגו, ששמע מר’ יונתן גאלאנטי, ששמע מפי קדוש מֵדָבֵּר, איש מפי איש עד רשב”י, שאילן החרובין בכל ערב שבת היה נהפך לתמרים ע”ש "צדיק כתמר יפרח".

כשערך רבי מנחם מנדיל מראבין מסע במקומות הקדושים (1889) והגיע למערת רבי שמעון הוא כותב: "הלכנו בהיחפז להתפלל תפילת שחרית אל פתח המערה אשר היה טמון בו התנא רבי שמעון בר-יוחאי ואלעזר בנו שלש-עשרה שנה. החרוב עומד שם עוד לפני פתח המערה".

קדושת המקום

המקום נחשב לקדוש גם בעיני תושביה הלא יהודיים של פקיעין. תושבי הכפר הנוצרים והדרוזים מכנים את המערה בשם “בני יעקב”. יהודים וערבים כאחד מניחים נרות, מטבעות ופכי שמן, בפתח המערה.‏

מערת הרשב"י, במורדות הרי מירון ובמעלה הכפר פקיעין